המדור ההיסטורי - הרס בתי כנסת

 

ההיסטוריה של הרס בתי כנסת כמוה כמעט כהיסטוריה של העם היהודי. לאחר שנחרב בית המקדש הראשון וגלו ישראל מארצם הוקמו בתי כנסת במקומות שונים. גם בימי בית שני, כששבו הגולים לארצם, יש עדויות על מאות בתי כנסת שפעלו ברחבי הארץ. לאחר החורבן בשנת 70 לספה"נ עלה חשיבותו של בית הכנסת והפך למוסד אלמנטרי המחליף את עבודת האל בקרבנות ובקדשים. לא פלא שהתנכלות ליהודים הניבה תמיד נסיונות פגיעה –קודם כל- בבתי כנסת, הבית הקדוש ביותר ליהודי.
במסגרת זו ננסה לעמוד על שלשה ארועי הריסה משמעותיים שהתרחשו אך במאה החולפת, כאשר לשנים מתוכם יש סיום טוב בדמות שחזור וחידוש מתקן.
 
בית כנסת החורבה
בית הכנסת החורבה (או חורבת רבי יהודה החסיד, מכונה בקיצור החורבה) הוא בית כנסת המוצב במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה שבירושלים. נבנה לראשונה בתחילת המאה השמונה עשרה על ידי קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד, נחרב בידי מוסלמים בשל אי תשלום חובות, נבנה בשנית באמצע המאה התשע עשרה על ידי קבוצה מתלמידי הגר"א.
מאחר שחלף זמן רב בין חורבנו הראשון במאה ה18 לבנינו בשנית במאה התשע עשרה הוקבע שמו כ'חורבה' והוא נחשב לבית הכנסת החשוב והמרכזי לעדת האשכנזים בירושלים של פעם. אלא שאז הפציעה מלחמת השחרור שכללה בין יתר צבאות ערב גם את החיל הירדני.
בשבועות הראשונים של מלחמת העצמאות, ב-27 במאי 1948, כבש הלגיון הערבי (צבא ירדן) את החורבה. הירדנים הניפו את דגל הלגיון הערבי במרומי 24 המטרים של כיפת בית הכנסת, ואז הניחו פצצה על ראש הכיפה ופוצצו אותה. הלגיון הערבי והערבים המקומיים, המשיכו להחריב ולחלל את כל 58 בתי הכנסת שהיו ברובע היהודי.
שארית אזרחי הרובע היהודי ולוחמיו, שעמדו באומץ במשך שבועיים תחת המצור, שלחו שדר מוזר ואחרון שמודיע בנשימה אחת שהמזון אזל, ושהחורבה פוצצה. למחרת, מובסים מבחינה רגשית כמו גם מבחינה צבאית, נכנעו היהודים.
הלגיון הערבי והערבים המקומיים, המשיכו להחריב ולחלל את כל 58 בתי הכנסת שהיו ברובע היהודי. אלה שנותרו על תילם שימשו בתור מזבלות, אורוות לחמורים, ובתי שימוש ציבוריים. הממשלה הירדנית המנצחת השחיתה גם את בית הקברות היהודי העתיק על הר הזיתים, כשהיא עוקרת שלושה רבעים מן המצבות ומשתמשת בהן לריצוף דרכים ובתי שימוש.
בראשית המאה ה־21 הוחלט להתחיל בבנייתו מחדש של בית הכנסת, בשלישית. בשנת 2003 החלו עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות. תחילתו של השיקום הייתה בחפירת יסודות ועריכת חפירות ארכיאולוגיות בה נמצאו ממצאים ממספר תקופות, וביניהם מספר מספר מקוואות מתקופת בית שני ורחוב מהתקופה הביזאנטית. הממצאים שומרו והם מוצגים במרתף בית הכנסת.
ב-כט באדר תש"ע מרץ 2010, בתום תהליך השיקום והשחזור, נחנך בית הכנסת בטקס חגיגי.

ליל הבדולח
כשמדברים על חורבן של בתי כנסת, אי אפשר להיזכר בהרס הקולקטיבי אולי הסימבולי ביותר – הריסת בתי הכנסת בלילה שבין התשיעי לעשירי לנובמבר בגרמניה הנאצית
ליל הבדולח התרחש ביום השנה הנחשב ליום חשוב בלוח השנה הנאצי. בכל רחבי הרייך נקבצו חברי המפלגה כדי לציין את התאריך המיוחד. היטלר ובכירי המפלגה הגיעולמינכן, עיר המוצא של התנועה הנאצית והתכנסו בבניין העירייה הישן.
לאחר שנועץ עם היטלר בארבע עיניים, החל גבלס –שר התעמולה הנאצי- לארגן את פעילי המפלגה והאס אס לערוך פוגרום יזום ומתואם היטב ביהודים, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הפוגרום תואר רשמית כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך לאס אס שניתנה באחת אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות האמורות. רבים מהם אף היו שתויים.
בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחולמחנות ריכוז. כ-400 יהודים נרצחו ומאות נוספים נפצעו קשה. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.
בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.

נויה סיגנונה
אחד מבתי הכנסת המרשימים שנחרבו בפוגרום הנורא באותו לילה היה בית הכנסת הגדול – נויה סיגנונה כלומר בית הכנסת החדש.
בית הכנסת החדש (נוֹיֶה סִינָגוֹגֶה) נחנך ב-1866 לפי תכנון של אדוארד קנובלאוך. הבניין המפואר וכיפתו המרשימה נועדו להראות שהיהודים אינם צריכים עוד להתפלל בהיחבא. העובדה שהקהילה מימנה את הבנייה בלי עזרה ממשלתית גם נועדה לחזק את תביעת היהודים לשוויון זכויות. בית הכנסת החדש נקרא "חדש" משום שבית הכנסת הישן עדיין עמד בהיידרויטרגאסה.
בליל הבדולח נשרף בית הכנסת כליל והקהילה איבדה את סמל התרבות המרכזי שלה. הגורל האכזר שהכה כמעט את כל בתי הכנסת ברייך השלישי לא פסח גם על בית כנסת זה. אלא להבדיל מבתי כנסת אחרים רבים בגרמניה, זכה נויה סיגנונה לסוף טוב יותר: ב-1988 החלו שלטונות מזרח גרמניה לשקם את בית הכנסת מתוך שאיפה לגייס את תמיכת הלובי היהודי בארה"ב במאמציהם להתקרב לוושינגטון. שנת 1988 הייתה הזדמנות אידיאלית לכך, משום שאז מלאו 50 שנה לפוגרום.
 
ב-7 במאי 1995 ניתן היה לחנוך את בית הכנסת החדש, לאחר עבודות שחזור ממושכות. הבעלות על הבניין הוחזרה לקהילה היהודית, והוא מתפקד כעת כמוזיאון וכאנדרטה. במבנים הצמודים אליו פועלים מרכז לחקר היהדות ("צֶנְטְרוּם יוּדָאיְקוּם"), שירותים מנהלתיים וחברתיים, אתר הרווחה המרכזי של הקהילה, ומוסדות נוספים