בית כנסת או בית מדרש?

 

בית הכנסת ובית המדרש נתפסו תמיד כמוסד אקוויוולנטי. אמנם מסתבר, כי במחקר ההיסטורי תפקידיהם, צרכיהם, ויחסי הגומלין ביניהם לא היו תמיד זהים.

 

ראשית יש לברר, מילולית, את משמעות השמות הללו.
בי כנישתא או בעברית בית כנסת, הוא הבית שבו מתכנסים (בעיקר לתפילה, אך גם להתכנסויות, ועוד, ראה מאמר מספר 1 בסדרה).
בי מדרשא או בעברית בית מדרש, הוא הבית שבו דורשים, שכן לימוד התורה שבל פה קרוי מדרש על שם שיטת הלימוד הפרושית (- בי"ג מדות התורה נדרשת).

המקורות התלמודיים שיש בידינו רובם ככולם מבחינים בין בית הכנסת לבין בית המדרש. על פי התלמוד הבבלי במסכת מגילה, בית הכנסת הוא מקום שמגדלים בו תפילה (=מתפללים בו)², ובית המדרש – מקום שמגדלים בו תורה (=מקום שלומדים בו תורה)³. לחלוקה הזו יש גם משמעות הלכתית אופרטיבית והיא נעוצה בשאלת 'קדושתו של מי גדולה יותר' וכפי שיפורט בהמשך.

 

במקורות הארכיאולוגיים נעדרת הימצאות של בתי מדרש מלבד עדותו של רבי אליעזר הקפר על בתי כנסת שהיו בבבל⁴,  מה שמעלה את ההשערה כי בית המדרש לא היה מוסד שונה שהתקיים בנפרד מבית הכנסת אלא היה חלק מפעילות בית הכנסת .

הבעיה הניצבת בפני החוקר המודרני היא, להסביר את ההבדל הגדול בין התמונה שמשתקפת מהמקורות התלמודיים שמהם עולה בפשטות כי המדובר בשני מוסדות נפרדים שהתקיימו זה לצד זה,  לבין הממצאים הארכיאולוגיים ששם כאמור משתמע כי לא התקיים מוסד עצמאי של בית מדרש.

מספר פתרונות מגוונים הוצעו במחקר ההיסטורי:

ההיסטוריון היטנמייסטר  מציע אכן לראות בבית  הכנסת ובית המדרש מקום אחד ששימש לתפילה ולהוראה בניגוד לעדויות התלמודיות.  לעיתים היו בית המדרש ובית הכנסת באותו המבנה ממש, ולעיתים היה בית המדרש קובע לו מקום לעצמו בחדר קטן בצד בית הכנסת. העדויות התלמודיות  צריכות להתפרש לגישה זו, או כויכוח אקדמי ביסודו שלא שיקף את המציאות, או שמדובר בהתפתחות היסטורית, כלומר בתחילה התקיימו שני המוסדות זה לצד זה ובשלב מאוחר יותר הם התמזגו.  

מכל מקום תורף הטיעון המרכזי של היטנמייסטר הוא כי בית המדרש אינו מוסד לעצמו אלא חלק מבית הכנסת (כסיוע לדבריו הוא מסתמך על מקורות תלמודיים שמהם עולה כי התקיימו דרשות גם בבית הכנסת, אקט השייך לכאורה ל'בית המדרש')⁵.

ש. ספראי ממשיך ומבחין בין ההלכה שמשקפת אידיאל לבין המציאות שלא בהכרח הייתה כך, אך הוא אינו קובע מסמרות בשאלה הספציפית אודות בתי המדרש.

ישנה גישה נוספת הממשיכה בדרך זו ומעלה הצעה אחרת ולפיה אפשר כי ההגדרה 'בית המדרש' אינה מתייחסת למבנה, אלא לפעילות הלימוד, ובמלים אחרות: 'בית מדרש' משמעותו היא הפעילות הלימודית [=מדרש] ולא מציאות היסטורית.

 

תפיסתם של אופנהיימר ואורמן
תפיסתו של אופנהיימר מחלקת בין בית הכנסת  שתפקידו הוא קהילתי עממי, לבין בית המדרש שהיווה מוסד אקדמאי ושימש כבית הנהגה מקומי (המקור להשערה זו היא ההתייחסות הרווחת לבית המדרש כ'בית הוועד'- בית ועד ההנהגה).

לפי אופנהיימר גם הדרשות בשני המוסדות נשאו אופי שונה: הדרשה בבית הכנסת הייתה עממית וככזו מיועדת לציבור רחב, ואילו בבית המדרש, הדרשה, השיעור, ולמעשה כל המתודה - היתה  שונה לגמרי.

גישה זו תומכת בתפיסה התלמודית, לפיה בית המדרש ובית הכנסת היו שני מוסדות נפרדים. כאשר נדרשת גישה זו להבהיר את חוסר העדויות או הממצאים הארכיאולוגים לקיומו של 'בית מדרש' היא מעלה הצעה לפיה בעוד שלבתי כנסת יש מאפיינים מיוחדים שמאפשרים לזהותם ככאלה, לבתי המדרש כפי הנראה לא היה, כך שהקושי במציאת שרידים או עדויות ל'בית' כזה, לגמרי מובנות.

גישה שונה ואולי אפילו הפוכה, היא התיאוריה של דן אורמן: בית הכנסת ביסודו לא היווה בית תפילה אלא היה רק מרכז חברתי ורק בדורות האמוראים הוא התייחד לתפילה. באשר לשאר הפעילויות [שצוינו במאמר הראשון בסדרה, כמו עיסוק בעניני ציבור, בתי אירוח, מקום הכרזת אבידות], הוא מסכים עם התיאוריה של היטנמייסטר שבית הכנסת אכן שימש לצרכים כמו אלה.

בית המדרש מאידך, היה מוסד ומבנה נפרד (כמו הצעת אופנהיימר ), בית המדרש היווה מוסד אליטיסטי  ושימש את תלמידי החכמים ללימוד ולהוראה, לדרשה ולהתכנסויות חברתיות ודתיות.

לסיכום: התפיסה התלמודית רואה בבית הכנסת ובבית המדרש שני מוסדות נפרדים, הגישה המחקרית לעומת זאת מתחלקת בין מספר חוקרים: היטנמייסטר סבור כי בית המדרש אינו מוסד לעצמו אלא חלק מבית הכנסת,  אופנהיימר טוען שבית הכנסת היה מקום בעל אופי עממי המיועד לקהילה, ואף שהתקיימה בו דרשה נשאה גם היא אופי עממי, לעומת בית המדרש שהיווה מוסד לעצמו, אליטיסטי, שממנו יצאה תורה ועל פיו הייתה ההנהגה. הצעה שלישית מעלה השערה כי ההגדרה 'בית המדרש' אינה מתייחסת למבנה, אלא לפעילות הלימוד, ובמלים אחרות: 'בית מדרש' משמעותו היא הפעילות הלימודית [=מדרש] ולא מציאות היסטורית.

 

כפי שכבר צויין הגמרא במסכת מגילה מחלקת בין 'בית כנסת' ל'בית מדרש'. בעקבות חלוקה זו קובעת הגמרא כי מותר להסב בית כנסת לבית מדרש, אך אסור להפוך את בית המדרש לבית הכנסת. הסיבה: בית המדרש, מחמת לימוד התורה שבו, קדוש יותר מבית כנסת ועל כן מותר להעלות את בית הכנסת בקדושתו לבית מדרש, אך אסור להפחית את קדושת בית המדרש לרמת קדושה של בית הכנסת⁶. כאשר בית הכנסת משמש את הציבור הרחב ובית המדרש משמש אדם יחיד פוחתת קדושתו של בית המדרש מבית הכנסת, ואסור להפוך את ביה"כ הכללי לבימ"ד פרסונלי⁷, עם זאת יש שהסתפקו ורצו לומר שגם בקונסטלציה כזו בית המדרש הפרסונלי קדוש מבית הכנסת הציבורי.⁸

 

בשורות הבאות נציג הלכות נוספות המייחדות את 'בית המדרש' מ'בית הכנסת' על סמך שונותם הפונקציונלית [לימוד מול תפילה]. חשוב לציין כי בחלק מההלכות שיוצגו להלן בקצרה קיימים פוסקים שהשיגו על חלוקה זו בין שני המוסדות. במסגרת זו יוצגו רק הגישות הרואות אכן שינויים בין בית הכנסת ובית המדרש.

 

בבית המדרש מותר לישון שינת ארעי כלומר שינה שאינה קבועה. בבית כנסת נאסרה גם שינת ארעי⁹. תלמידי חכמים הלומדים בבית הכנסת מותרים באכילה ושתיה דבר שנאסר באופן גורף בבית הכנסת¹⁰.  אף על פי שמצווה להתפל בבית הכנסת, תלמידי חכמים לא היו מתפללים אלא במקום שבו היו עוסקים בתורה כלומר בבית המדרש¹¹. הנכנס לבית המדרש נושא תפילה מיוחדת שעיקרה הוא הודאה על היותו חובש בית המדרש ובקשה כי לא יכשל בלימודו ולא יכשלו אחרים על ידיו¹².

 

מאחר שבית המדרש משמש כמקום לימוד, הקפידו חכמים מאד על ביטולו עד שאמרו כי מי שנתעטש בבית המדרש אין אומרים 'לרפואה' [כעין 'לבריאות' שלנו] משום ביטול הלימוד בבית המדרש. הלכות נוספות הנגזרות מחשש זה של 'ביטול בית המדרש' אוסרות על שיחה בטלה בבית המדרש, ומונעות מאדם המבדיל במוצאי שבת לברך ברכת 'מאורי האש' בבית המדרש ולהוציא בברכתו את הרבים שכן על ידי כך יהיו צריכים כולם לשתוק מלימודם ולהקשיב לברכתו וכך יווצר ביטול בית המדרש¹³.

 

על אף שאסור לפנות ממקומם חבילות תבן ותבואה בשבת משום 'טרחה של שבת', לצורך בית מדרש, וכגון, שהתלמידים צריכים לישב שם ולהקשיב לשיעורם התירו חכמים גם טורח זה¹⁴. זו גם הסיבה שאסרו חכמים לקבוע סעודה בשבת בשעה שהתלמידים אמורים לשהות בבית המדרש¹⁵.

 

---