סיפור קצר לחודש חשוון. הסיפור בדוי, והדמויות בו לא מבוססות על אנשים או על בית כנסת אמיתיים.
״שלושה כרטיסים נשארו,״ אמר מרדכי לעצמו, ״ושישה מתפללים שיצטרכו אחד.״
היה ערב שבת, שש בחשוון, והגשם התחיל בדיוק כשיצא מבית הכנסת. לא גשם של חג, כזה שמרגישים בו מי מתפלל לפני מי. גשם אמיתי, שנוחת על האבנים ועושה להן ריח.
מרדכי היה הגבאי כבר עשרים ושתיים שנה. הוא ידע לכמה מתפללים יש מפתח, איזה כיסא חורק, ומי מגיע לפני כולם ומי אחרי הברכה. מה שהוא לא ידע, באותו ערב, זה למה הוא לא מצליח לחזור הביתה.
מחר, ז׳ בחשוון, מתחילים לבקש גשם. ״ותן טל ומטר לברכה.״ שנים הוא מכין לכל מתפלל כרטיס קטן ליד הדלת, כדי שאף אחד לא יטעה ויגיד את הנוסח של הקיץ. השנה הדפיס עשרים, ונשארו שלושה.
הוא עמד בפתח ובחן את הכרטיסים הנשארים. אחד מהם נראה לו מוכר. בפינה שלו היה כתם קטן של קפה, מלפני שנתיים.
״אתה עדיין פה?״
מאחוריו עמד ר׳ אליהו, המתפלל הוותיק ביותר. בן שמונים ושבע, מעיל חום ארוך, והסידור הקטן שלו מתחת לבית השחי, כמו שהחזיק אותו כל חייו.
״אני בודק שיש מספיק כרטיסים למחר,״ אמר מרדכי.
״מספיק?״ ר׳ אליהו חייך. ״אני לא צריך כרטיס, מרדכי. אני יודע את זה בעל פה.״
״אני יודע שאתה יודע.״
״אז למה אתה מדפיס לי?״
מרדכי שתק רגע. הוא לא חשב על זה אף פעם. הוא פשוט הדפיס.
״כי פעם אחת,״ אמר לבסוף, ״בשנה הראשונה שלי, אמרתי לעצמי שמי שיודע לא צריך. ובחשוון ההוא עמד פה אברך חדש, צעיר, והתבלבל באמצע. כולם שמעו. הוא יצא החוצה בלי להגיד שלום, ולא חזר שלושה חודשים.״
ר׳ אליהו הנהן לאט.
״אז הכרטיס הוא לא בשבילי.״
״הכרטיס הוא בשביל מי שלא רוצה להגיד שהוא לא בטוח.״
הגשם התחזק. ר׳ אליהו פתח את הסידור, הוציא מתוכו דף מקופל וקצת צהוב ופרש אותו.
זה היה כרטיס. מודפס, ישן, אותו גופן שמרדכי השתמש בו בשנים הראשונות.
״שמרתי אחד,״ אמר ר׳ אליהו. ״מהשנה שבה הדפסת בפעם הראשונה. אני לא צריך אותו. אבל באותו חשוון הבנתי שיש פה מישהו ששם לב אם אני מתבלבל, ואני לא צריך להתבייש.״
״עשרים ושתיים שנה,״ אמר מרדכי.
״עשרים ואחת. את השנה הראשונה הדפסת ביד.״
שניהם צחקו, והגשם המשיך לרדת על הרחוב הריק. בקצה הרחוב נדלק עוד פנס.
״לך הביתה,״ אמר ר׳ אליהו. ״יש מספיק.״
״יש שלושה.״
״ואם יחסר אחד, תעמוד לידו ותלחש.״ הוא סגר את הסידור. ״זה מה שעושה גבאי.״
מרדכי נשאר עוד דקה. אחר כך חזר פנימה, לקח את שלושת הכרטיסים הנשארים והניח אותם במגירה, ליד סידור ישן שאף אחד לא נגע בו.
למחר בבוקר, בתפילה, אברך אחד שהגיע מעיר אחרת עמד ליד הדלת וחיפש משהו בעיניים. מרדכי לא אמר מילה, רק הושיט לו כרטיס.
״תודה,״ לחש האברך. ״איך ידעת?״
״לא ידעתי,״ אמר מרדכי. ״פשוט הכנתי.״
מה אפשר לקחת מכאן לבית הכנסת שלכם: לפני ז׳ בחשוון (בחו״ל, כשמתחילים לבקש גשם בדצמבר, מכינים את הכרטיס לפי המועד המקומי), כדאי להניח ליד הדלת כרטיסים עם נוסח התפילה. הם לא נועדו לוותיקים, אלא למי שלא רוצה להודות שהוא לא בטוח. ואם מישהו מבקש נוסח, שואלים את הרב.