בבית הכנסת שלנו הוחלט כמו בעוד הרבה בתי כנסת לעבור למשכן גדול ורחב יותר. הסיבה, המקום צר מלהכיל את המתפללים, שמשפחותיהם גדלו בלי עין הרע, ובתפילות השבת, נותרים רבים לעמוד במבא של בית הכנסת, או שהם מדברים בחוץ, ברחבה.
כמו בכל בנייה של בית כנסת יצאו ראשי הקהל בקריאה אל המתפללים להשתתף בבניית הבית. בתחילה דיברו על כך הגבאים לאחר תפילות השבת וביקשו מהאנשים שיתרמו ככל אשר יוכלו, מאוחר יותר פתחו בסדרת טלפונים ליליים למתפללים, אלא שכל זה לא עזר. האנשים אמנם תרמו, אך לא ברמה כזו שאתה אפשר להתחיל לבנות בניין בן 3 קומות הכולל ספרייה, אולם ארועים, ועזרת נשים מפוארת.
בשלב מסויים החליטו הגבאים לתלות שלט מתכת נאה בכניסה לבית הכנסת ובו שלשה טורים בסדר יורד: מפתח הזהב, מפתח הכסף, ומפתח הנחושת.
התורם 1000 דולר זוכה לקבל 'מפתח זהב', התורם 500 דולר מקבל את מפתח הכסף, והתורם מאה דולר זוכה במפתח הנחושת.
הרעיון הנחמד צבר תאוצה ואנשים החלו למלאות את הטורים. כפי הנראה, הבינו הגבאים לנפש קהלם וידעו כי אנשים אוהבים לראות את שמם מתנוסס על גבי לוח הגלוי לכולם. יתירה מזו, אנשים חלו לחוש לא נעים להיות בקבוצת מפתחות הכסף, בטח בקבוצת מפתחות הנחושת, והטור של מפתחות הזהב תפח והתווסף.
אלא שאז הגיעה באחד הימים בשורה מטעם הגבאים: נמצא תורם המוכן לנדב מכיסו את כל בית הכנסת החדש. מדובר היה במיליונים רבים, אך האיש לא היסס, והבטיח כי הוא אחראי לבנייה מהשלד ועד לפנלים שבכניסה לבית הכנסת.
את תוצאות התערבותו של התורם העשיר ניתן היה לראות בתוך ימים. מעל שלט המתכת נתלה שלט חדש, מהודר, עליו כתוב היה "מפתח יהלום", עם שמו של האיש.
ימים ספורים עברו, והמתפללים גילו שמעל לוח המתכת שלהם נכתב: "סייעו בבנייה". לשאלתם ענה הגבאי ששימש כאיש קשר בין בית הכנסת לתורם הנכבד, כי האיש ביקש שבית הכנסת יהיה 'שלו', כלומר על שמו, ובבעלותו. המתפללים מבחינתו יכולים לתרום גם כן, אך הם רק מסייעים לו לבנות את בית הכנסת שלו.
הוא הבטיח לגבאי כי כולם יוכלו להתפלל בבית הכנסת כמובן, אך לו חשוב שבית הכנסת יהיה כרוך עם שמו בלבד. בתחילה התקבלו הדברים על לב האנשים, שכן ככלות הכל 'בעל המאה הוא בעל הדעה', והסכום שנאסף על ידם לא התקרב אף למחציתו של הסכום הנדרש.
אלא שכעבור זמן קצר החלו להישמע קולות מרי. האנשים טענו שלא ייתכן שבית כנסת יהיה מקום פרטי שכן כל מהותו של בית כנסת, הוא ביתו של הקהל שמתכנס בו כדי להתפלל, וכיצד מגיע אדם ומנסה להשתלט על המקום?
המרד הקטן של המתפללים הגיע לידי מרד של ממש, והתורם הודיע כי הוא מוכן לסלק את ידו מכל העניין הזה. לדבריו האנשים מקנאים בו ועינם צרה. לאחר דין ודברי םהוחלט לגשת עם הסיפור לבית דין מוסמך ומובהק ולשמוע את חוות דעתם.
למרבה ההפתעה התברר כי שאלה כזו כבר נידונה בבית הדין והדיינים הודיעו לאיש כי אין הוא נוהג כראוי. בית הכנסת שייך למתפללים ולא לגוף פרטי. בפסק דינם הם ציינו שזה לא מכבר הופיעו לפניהם מתפללים צעירים שבמשך השנים האחרונות התפללו בבית כנסת באחת הערים הצפוניות בישראל, ומולם הגיעו שני אנשים שאבותיהם היו רשומים כחברי העמותה המייסדת של בית הכנסת.
אנשי העמותה ביקשו להפקיע את בית הכנסת מידם של הצעירים ולהעביר אותו לישיבה שפנתה אליהם בבקשה לשכור את המבנה. בית הדין הכריע כי הם אינם רשאים לעשות כן. בית הכנסת אינו גוף פרטי, ומאחר שהוא הוקם כדי לשמש מקום תפילה, הרי שהצעירים המתפללים בו כעת ממלאים את הפונקציה שלשמה נבנה ואין רשות לאיש לעשות בו שימוש אחר.