"שבעה"
שבעת הימים הפותחים את ימי האבלות על בן משפחה קרוב (אב, אם, אח, אחות, אשה או בעל, בן ובת). הם נפתחים עם החזרה מבית העלמין, לאחר הקבורה, ויום הקבורה נחשב כאחד מהם.
ימים אלה הם החשובים והמכריעים בחיי אדם ולכן על הקהילה ובתי הכנסת לעשות הכל כדי להקל על האבל, בארגון ההלויה, בשעות התפילות בביתו (הבאת ס"ת הביתה) וארגון תנחומים של כל הקהילה
בימים אלה אין האבלים עובדים אלא מקדישים את כל זמנם להתייחדות עם זכרו של הנפטר. אין הם יוצאים מן הבית (להוציא את השבת שבמהלך ימים אלה) ויושבים על הארץ או על שרפרפים נמוכים. הארוחה הראשונה הנאכלת על ידי האבלים, נקראת "סעודת הבראה" ונהוג כי קרובים ומכרים מכינים אותה - ולא האבלים עצמם. האבלים אינם נועלים נעלי עור, אף לא מחליפים בגדיהם, לא רוחצים לשם הנאה, לא מקיימים יחסי אישות ולא מתגלחים. דלת הבית פתוחה, אך אין הם מברכים לשלום ואין מברכים אותם. בבית מכסים את המראות ואת התמונות, שבהם משתקפים דיוקנים (כולל מכשיר הטלויזיה). נוסף לנר הנשמה, הדולק בימי השבעה ללא הפסק, מדליקים נרות מיוחדים בעת התפילה.
נוהגים לקיים את שלוש התפילות בבית האבל, שבו נאסף הציבור למניין, כולל קריאת התורה בספר תורה המובא לבית. אין אומרים בבית האבל "תחנון" ואין נופלים אפיים בשחרית ובמנחה. לימוד התורה נאסר בבית האבל, משום שהלימוד הוא מקור לשמחה ולהנאה. עם זאת, מותר לעסוק בענייני תורה והלכה הנוגעים באבלות. בין מנחה למעריב נוהגים ללמוד משניות לעילוי נשמת הנפטר: משנה, בהיפוך אותיות - נשמה.
גדולה מצות ניחומם של האבלים, ועל מכרי הנפטר והאבלים לבוא ולנחמם. נהוג, כי ביומיים הראשונים של ה"שבעה" מבקרים את האבלים רק הקרובים ביותר, ורק אחר כך בא לנחם הקהל הרחב יותר.
בשבת אין נוהגים אבלות בפומבי, ולכן רשאים האבלים ללבוש בגדי שבת. הם הולכים לבית הכנסת ומותרים גם באכילת בשר ושתיית יין ל"קידוש" ול"הבדלה". עם צאת השבת שבים מנהגי האבלות להיות כבשאר ימי השבעה. יציאת האבלים לבית הכנסת מותרת גם לצורך שמיעת קריאת מגילה בפורים ולצורך אמירת קינות וקריאת "איכה" בתשעה באב.
אם חל בתקופה זו חל מן התורה (פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות), מפסיקים אז את ה"שבעה" ואין חוזרים לשבת עם צאת החג. אך אם היתה הפטירה בחג עצמו או בערבו, ולא קברו את הנפטר לפני כניסת החג אלא במוצאי החג הראשון או ביום ראשון של חול המועד, מתיישבים ל"שבעה" רק עם צאתו של החג והיא נוהגת במתכונתה הרגילה.
ביום השביעי יושבים האבלים רק זמן קצר אחרי תפילת שחרית, ולאחריה עולים בדרך כלל אל קברו של הנפטר. בזאת מסתיימים ימי ה"שבעה" ומתחילה תקופת ה"שלושים".